זה כמו לרכב על אופניים

רכבתי היום על האופניים בפעם הראשונה.

הפעם האחרונה שהיו לי אופניים היתה בגיל 12, כשביקשתי אופניים לבת-מצווה ואבא שלי רכב עליהם כל הדרך מהחנות הביתה, בירושלים הגשומה. אחרי שנה-שנתיים שהאופניים, פג'ו אדומות ושוות, ישבו במרפסת בלי תזוזה הם הועברו אחר כבוד לקיבוץ, לבן-דודי ניר.

אני זוכרת במעומם שמאז רכבתי על אופניים מתישהו, אבל אין לי מושג עם מי, איפה, מתי ובעיקר למה.

לפני שבועיים החלטתי סופית שאני צריכה אופניים. הכפר הקרוב אלינו, שבו החנות ותחנת האוטובוס, מרוחק מאיתנו שני מייל (3.218 ק"מ, מסתבר). ללכת זה 45 דקות, קצת יותר מדי בשביל הפָּדלָאַה שאני. במיוחד במזג האויר החורפי השורר באזורינו – אפילו שהגשם סוף כל סוף הפסיק, עדיין מטפטף מדי פעם ויש רוח. בשבוע שעבר מצאנו חנות לאופניים משומשים: אנשים תורמים אופניים מקולקלים או סתם ישנים, והעובדים מתקנים ומחליפים חלקים. האופניים נמכרים במחיר עלות, כי החנות היא בעצם סדנא שמלמדת אנשים עם מוגבלויות שונות לתקן אופניים כמקצוע. גם קנינו אופניים בזול וגם עשינו מעשה טוב :-). למרות שבעצם רציתי את אופני הנסיכה, בעיצוב שנות השלושים, עם הצמיגים הדקים והסלסלה מקדימה, בחרתי אופניים ירוקים עם צמיגים עבים כדי שנוכל לרכב גם בשטח, אחרי הכל אנחנו גרים באמצע השדות. ביום שישי אחר הצהריים ריצ' חזר איתם הביתה ומיד יצאתי לעשות סיבוב ניסיון על המדשאה (שיהיה רך אם אני אפול). אבל זה באמת כמו לרכב על אופניים! לא נפלתי ואפילו הסתדרתי עם הסיבובים והעליות עד שנמאס לי וחזרתי הביתה לצפות בסימפסונס. בשיחה השבועית עם המשפחה סיפרתי לכולם בהתרגשות ואבא נזכר איך לימד אותי לרכב, רץ אחרי במגרש החניה מחזיק את הקצה שלא אפול.

בסופשבוע לא היינו בבית ואתמול המשיך לטפטף, אבל היום סוף כל סוף השמש זרחה ונגמרו הלחם והחלב כך שלא היתה לי ברירה ויצאתי לדרך. האמת: בהתחלה היה ממש מפחיד. ירדתי מראש הגבעה שלנו בכביש הצר עם מכונית מאחורי. בסוף הירידה כשהיה לי שוּל להיכנס אליו והמכונית עקפה אותי, הרגשתי את הלב שלי דופק. כשהגעתי לכפר כבר ממש התנשפתי וכשירדתי מהאופניים לחנות רעדו לי הרגליים. ככה זה עם פדלאות. הדרך חזרה היתה יותר מעייפת ואת הגבעה עליתי ברגל. כשהגעתי עשיתי קצת מתיחות אבל ברור לי שמחר בבוקר אני אקום כולי תפוסה ואצטרך לצאת שוב לרכב :-)