התחלתי לקרוא את הספר "חצי שמש צהובה" של הסופרת הניגרית אדיצ'י כי ריצ' נוסע לניגריה מטעם העבודה באוקטובר. אי אפשר להגיד שידעתי יותר מדי על ניגריה לפני שהתחלתי לקרוא: המדינה המאוכלסת ביותר באפריקה וכמובן בין העניות שבה, עם תוחלת חיים נמוכה. אָה, וגם שאוכלים שם חלזונות ענק (אבל זה כבר נושא לרשומה אחרת).
מסתבר שניגריה נוצרה על ידי הבריטים שקיבצו בני עממים שונים בעלי דתות שונות והחליטה שהם מדינה. כמו במקומות אחרים, גם שם שיטת ה"הפרד ומשול" של הבריטים עבדה כל כך יפה עד שכשניגריה הפכה למדינה עצמאית בשנת 1960 המתחים בין הקבוצות האתניות השונות, שהסתדרו פחות או יותר בינן לבין עצמן בעבר, כבר עלו לפני השטח. הרבה שחיתות והרגשה של כל קבוצה אתנית שהאחרים מצליחים על חשבונם גררו חוסר יציבות ושתי הפיכות צבאיות בתוך חצי שנה. לאחר ההפיכה השנייה טבחו ה-הַאוּסָה המוסלמים בשכניהם האִיגְבּוֹ הנוצרים והניצולים ברחו לאזור המזרחי, אזור אִיגְבּוֹ מסורתי. שם, בשנת 1967, הם הכריזו על הקמת מדינה משלהם: ביאפרה. המלחמה בין ביאפרה לניגריה נמשכה כשלוש שנים ועלתה בחייהם של כמיליון איש, אישה, ילד וילדה. היא עלתה בחייהם של מיליון איש כי הניגרים הפציצו אזרחים, הפילו מטוסי סיוע וחסמו כל דרך להעברת מזון וציוד רפואי לביאפרה. מיליון איש, כי הביאפרים התעקשו להמשיך להילחם עד הסוף המר על יישות עצמאית. היא מפורסמת כי כל העולם ראה וידע מה קורה ולא עשה שום דבר.
חוץ מזוועה ורחמים ופחד, עולות בי שתי מחשבות.
אחת - כל פעם מחדש, אנחנו יודעים שילדים מורעבים ונשים נאנסות וגברים נרצחים ואנחנו לא עושים שום דבר. האם זה כמו המחקר המפורסם שמצא כי ככל שיש יותר עדים לפשע כך העדים יעשו פחות כדי למנוע אותו? אנחנו מטילים את האחריות על מישהו אחר – אבל גם המישהו האחר לא עושה כלום, אז מתי נזיז כבר את עצמנו ונעשה משהו?
ושתיים – מה ההשלכות ארוכות הטווח של מלחמה כזאת? מה קורה לילדים שכן שרדו? האם הם ממשיכים לחיות את חייהם בשנאה, מחפשים הזדמנות להחזיר, פוגעים בחלשים אחרים?
האם זה יימשך לעולם?
מסתבר שניגריה נוצרה על ידי הבריטים שקיבצו בני עממים שונים בעלי דתות שונות והחליטה שהם מדינה. כמו במקומות אחרים, גם שם שיטת ה"הפרד ומשול" של הבריטים עבדה כל כך יפה עד שכשניגריה הפכה למדינה עצמאית בשנת 1960 המתחים בין הקבוצות האתניות השונות, שהסתדרו פחות או יותר בינן לבין עצמן בעבר, כבר עלו לפני השטח. הרבה שחיתות והרגשה של כל קבוצה אתנית שהאחרים מצליחים על חשבונם גררו חוסר יציבות ושתי הפיכות צבאיות בתוך חצי שנה. לאחר ההפיכה השנייה טבחו ה-הַאוּסָה המוסלמים בשכניהם האִיגְבּוֹ הנוצרים והניצולים ברחו לאזור המזרחי, אזור אִיגְבּוֹ מסורתי. שם, בשנת 1967, הם הכריזו על הקמת מדינה משלהם: ביאפרה. המלחמה בין ביאפרה לניגריה נמשכה כשלוש שנים ועלתה בחייהם של כמיליון איש, אישה, ילד וילדה. היא עלתה בחייהם של מיליון איש כי הניגרים הפציצו אזרחים, הפילו מטוסי סיוע וחסמו כל דרך להעברת מזון וציוד רפואי לביאפרה. מיליון איש, כי הביאפרים התעקשו להמשיך להילחם עד הסוף המר על יישות עצמאית. היא מפורסמת כי כל העולם ראה וידע מה קורה ולא עשה שום דבר.
חוץ מזוועה ורחמים ופחד, עולות בי שתי מחשבות.
אחת - כל פעם מחדש, אנחנו יודעים שילדים מורעבים ונשים נאנסות וגברים נרצחים ואנחנו לא עושים שום דבר. האם זה כמו המחקר המפורסם שמצא כי ככל שיש יותר עדים לפשע כך העדים יעשו פחות כדי למנוע אותו? אנחנו מטילים את האחריות על מישהו אחר – אבל גם המישהו האחר לא עושה כלום, אז מתי נזיז כבר את עצמנו ונעשה משהו?
ושתיים – מה ההשלכות ארוכות הטווח של מלחמה כזאת? מה קורה לילדים שכן שרדו? האם הם ממשיכים לחיות את חייהם בשנאה, מחפשים הזדמנות להחזיר, פוגעים בחלשים אחרים?
האם זה יימשך לעולם?
1 comment:
טוב , אז אני עוקבת בעיון לראות את התגובות על הקטע האחרון שכתבת. וקצת אירוני שאת מדברת על החוזר איכפתיות והאדישות ששולטת בנו - ואנחנו אפילו לא טורחים להגיב....
כן כן האדישות הכן משתלטת .
Post a Comment