טיול בשמש

סוף כל סוף הגיעה השמש. כבר שבועות אני מחכה לה, מקנאה בתלונות החום והלחות מהארץ
למרות שהארי השביעי הגיע בדואר החלטתי להניח אותו בצד ולצאת לקטוף פטל. זה לא באמת פטל – קוראים לפרי השיח הקוצני רָאסְפְּבֶּרִי, שמִתרגם לפטל, אבל הוא לא מבריק וכהה כמו הפטל שאני מכירה מהארץ. הוא גם פחות רטוב ויותר חמצמץ. קטפנו קופסא קטנה כזו לפני כמה שבועות בשדה של קטיף עצמי, לא רחוק מהבית. הפעם החלטנו לנצל את השמש וללכת ברגל. בעיקרון יש כאן שבילים ציבוריים באמצע שטח פרטי. בהרבה מקומות הם מסומנים היטב, אבל באזור שלנו הם לא כל כך שמורים ואם אין מפה ומצפן, צריך להסתמך בעיקר על הרעיון הכללי שאתה יודע לאן אתה הולך. האנגלי קורא לזה ניווט-זֶן וזה עובד בשבילו כל פעם.

[מפה בשביל אבא שנלקחה מכאן, אנחנו הלכנו בשביל המסומן בשחור]

נעלנו את מגפי הווֶלִי'ס החדשים, שנרכשו ליתר בטחון עקב השטפון האחרון, ויצאנו לדרך. ישר אחרי שחצינו את הכביש עשינו את ההפסקה הראשונה, להסתכל במפה שתלויה במרכז הכפר, בשביל למצוא לאן אנחנו הולכים, בערך. חצינו את הכביש ונכנסנו לחצר הכנסיה, המשובצת במצבות ישנות. עקפנו את התל בצד השני, חלק ממבצר מימי הביניים שלא נשאר ממנו זכר, והמשכנו בשדות, לאורך הנהר. בערך באמצע הדרך פגשנו אישה מאוד מבוגרת, מאוד רזה, עם שתי כלבות גדולות. קוראים לה אֵיילִין והיא גרה בכפר כבר שלושים שנה. היא סיפרה שהבית שלה בן 400 ולמרות שבמבול האחרון המים הציפו אותם מכל הכיוונים, הוא עדיין עומד על תילו בלי שום נזק. אחרי שהסברתי שהשם שלי מוזר כי אני מישראל, היא סיפרה שהיא חיה בפלשתינה שנה וחצי, עד גיל 18. מסתבר שאבא שלה שירת בחיל האוויר הבריטי והם גרו ברמאללה (היא אמרה שקראו לה אז רָמְלה), היא נהגה לרכב על הסוס שלה בין השדות והבוסתנים באזור. כשהאיטלקים התחילו להפציץ הכריחו אותה להתפנות, והיא הועברה לדרום אפריקה עם אמהּ. בחזרה ללונדון היא הגיעה בדיוק בזמן למתקפה האווירית האחרונה. אחרי הסיפור היא הראתה לנו לאן בדיוק ללכת (למרות שהיינו בכיוון הנכון לגמרי בלי עזרה!) ונפרדנו בהבטחה לבוא לבקר אותה. המשכנו בדרכנו, מצאנו את השדה שלנו, קטפנו את הפטל האחרון (מסתבר שאתמול הבעלים קטפו את כל מה ששרד בשטפון) וחזרנו בחזרה, דרך הבית של איילין. נתנו לה קופסת פטלים טריים וקיבלנו חיוך מקסים והרבה תודה.
כמובן שחמש דקות לפני שהגענו הביתה התחיל לרדת גשם...