כבר שלושה שבועות מחכה האנגלי לסופשבוע בו כל החברים מהפרק הקודם של חייו יתאספו בבריסטול, בסך הכל שעה וחצי נסיעה מאיתנו. סוף כל סוף יראה את כולם, סוף כל סוף נגיח מהכפר לעיר, סוף כל סוף נשתה ונבלה ונהנה. סוף כל סוף, אחרי החודש הראשון בעבודה החדשה בפרט ואחרי שנתיים בלי לעבוד בכלל – בשבילו. סוף כל סוף, אחרי חודש בבית החדש בכפר, בלי תחבורה ועם מזג אויר של חורף ביוני – בשבילי.
כבר בבוקר שבת הנהדר בו יצאנו לדרכנו, נרשם דכדוך קל. השמש זרחה והגשם לא שטף ואפילו לא טִפטף בפעם הראשונה מזה שלושה שבועות. אז מה בדיוק אנחנו עושים בתוך מכונית? לא נורא, אמרנו לעצמנו, נגיע לבריסטול, נפגוש את החבר'ה ונסתובב קצת בעיר (אף פעם לא הייתי).
קבענו לאסוף חבר טוב מקרדיף, עיקוף קטן אבל מה לא עושים בשביל חברים? התקשרנו לפני שיצאנו, וכחצי שעה לפני ההגעה הודענו לו, שיהיה מוכן. חצי שעה אחר כך, שתי דקות לפני שהגענו לנקודת האיסוף הטלפון מצלצל שוב: -איפה אתם? -אנחנו כאן, אתה כבר בחוץ? -אז זהו, שבדיוק התחלתי את הפָּייְנְט, אני אגיע עוד 20 דקות. -מרכוס, אני אומרת בעצבים, באנו במיוחד לאסוף אותך. -מאיה, מרכוס עונה, אני מחכה לכם כל היום (למה?!), עכשיו תחכו לי. איזה יופי. גם עשינו עיקוף, גם נתקענו בפקקים של העיר (מסתבר שרוד סטיוארט עדיין מושך את הקהל), גם ניסינו לעשות טובה לחבר והוא עוד מלכלך עלינו? נו טוב, לפחות נאכל משהו בשמש בינתיים.
אחרי עשרים דקות, מרכוס מגיע עם רביעיית בירות. ועם דבי. את דבי הוא הכיר בפסטיבל גלסטונברי בשבוע שעבר. סבבה, רק שמרכוס ודבי כבר שיכורים לגמרי. טוב, 45 דקות נסיעה והגענו לבריסטול, נתמודד, אנחנו רגילים למרכוס. בדרך זרם הפטפוט של מרכוס גואה, כמו גם זרם הבירה על המושבים של האוטו מהעבודה... אבל הנה, כבר הגענו לבריסטול. היום עדיין יפה, השמש עדיין זורחת ואנחנו משאירים את מרכוס ודבי בפאב והולכים לטייל במרכז העיר. השמש בחוץ אז גם האנגלים בחוץ – אין טיפת מדרכה חשופה שלא כוסתה בכיסאות או בישבנים, כולם מתחרדנים עם כוס בירה ביד.
אחרי ששקעה השמש הגענו לבית המסיבה, עם תריסר פחיות סיידר (אלכוהולי, בארצות מתוקנות סיידר זה לא מיץ תפוחים). לאט לאט מגיעים כל החברים הישנים והטובים של האנגלי. עם הלן ואדם טיילתי בדרום אמריקה, אבל לא התראנו מאז נובמבר ותמיד כיף לפגוש אותם שוב. את אנה עוד לא פגשתי אף פעם, אנחנו מזהות אחת את השניה לפי השם והמבטא ומתחבקות ומתנשקות כאילו היינו ביחד בגן. מגיעים גם אנשים שאנחנו לא מכירים בכלל, כמו התאומים דייב ואנדי, בני 30 שעדיין מסתפרים (או יותר נכון לא מסתפרים) ומתלבשים באותו אופן. הם אפילו כותבים ביחד ספר. הם גם חשבו שאני מאמריקה – זאת בטח לא מחמאה, באנגליה. המסיבה מתמלאת, הבית מפוצץ, המוסיקה רועמת וכולם נהנים. החבורה הקטנה שלנו עוברת לחדר אחר כשלפתע חודרת פנימה ילדה בת 17, מתיישבת על המיטה ומתחילה לדבר. היא לא מפסיקה אפילו כדי לנשום או לתת לנו שהות לענות על השאלות שלה. לי אין הרבה סבלנות, במיוחד כשאני עייפה ובמיוחד לאנשים שלא שמים לב לסביבה שלהם. היא גמרה את התיכון לפני שבועיים ועכשיו עובדת כמתרימה (fundraiser), כמו שעשו כל החבר'ה של האנגלי – כך הם הכירו. היא אומרת שהיא שונאת את האנשים שלא מתייחסים למתרימים ברחוב. אני אומרת שברור שלא נהיה נחמדים, המתרימים נורא מעצבנים ובדרך כלל יש מיליון כאלה בדיוק כשאתה ממהר. אני ממש לא נחמדה אליה. הלן בשוֹק ממני, היא לא מכירה את הישראלית הבוטה וחסרת הסבלנות שאני באמת.
בחוץ כולם כבר שיכורים או בהיי והאנגלי מרגיש לא שייך. הוא לא מבין שהוא עבר שלב בחיים שרבים מחבריו טרם עברו. הוא השיל את קליפה והפך לבנאדם רציני עם עבודה אמיתית ואחריות ובת-זוג שחי בכפר. החברים עדיין חברים, אבל לא בקבוצה גדולה ולא עם יותר מדי אלכוהול.
מראש קבענו עם מרכוס שאנחנו ישנים אצלו, בית ליד, כי אנחנו בורגנים קשישים וכבר לא נשארים ערים כל הלילה בעזרת אמצעים כימיים. מרכוס די מדהים, בהתחשב בעובדה שהוא שתה מעשר בבוקר ועכשיו כבר שלוש בלילה והוא מקפצץ לו ליד הרמקולים. אחרי מספר ניסיונות כושלים אני מצליחה לדלות ממנו את מפתח הבית שלו ואנחנו אומרים שלום לכולם והולכים לבית של מרכוס, בית סטודנטים טיפוסי, מבולגן ומטונף, אבל לפחות המצעים במצב סבירים.
בשמונה בבוקר אנחנו מתעוררים לגלות את הוילונות פתוחים ואת מרכוס, דבי ועוד שני בלתי מזוהים עומדים ומסתכלים עלינו. הם כמובן שפוכים לגמרי, מנסים למצוא מקום לישון ועושים כל כך הרבה רעש והמולה שאין שום סיכוי בעולם שאני אמשיך לישון. הם מתארגנים על הרצפה אבל אני כבר קמה והולכת לצחצח שיניים. בדרך חזרה אני פוגשת את האנגלי, שאומר לי – בואי, אנחנו הולכים הביתה. מה? שמונה בבוקר, תכננו להישאר כאן גם הלילה?! אני רוצה הביתה, הוא משיב, מרכוס העביר את דבי למיטה, זה היה מגעיל. מסתבר שכשהאנגלי יצא גם הוא מהחדר מרכוס צעק עליו לא לבלגן לו את הבית. אָאוּץ'. הקש ששבר את גב הפרפר.
נסענו הביתה. בדרך עברנו בסופר לקנות אוכל-נחמה לחמרמורת (הנג-אובר): לחמניות ובייקון. בבית שמעתי אותו ממלמל מתחת לשפם: אנחנו אף פעם לא עוזבים את הבית יותר.
למחרת קיבלנו הזמנה לסופשבוע עם החברים העוד-יותר-ישנים, מבית הספר. אנחנו נוסעים עוד שלושה שבועות
כבר בבוקר שבת הנהדר בו יצאנו לדרכנו, נרשם דכדוך קל. השמש זרחה והגשם לא שטף ואפילו לא טִפטף בפעם הראשונה מזה שלושה שבועות. אז מה בדיוק אנחנו עושים בתוך מכונית? לא נורא, אמרנו לעצמנו, נגיע לבריסטול, נפגוש את החבר'ה ונסתובב קצת בעיר (אף פעם לא הייתי).
קבענו לאסוף חבר טוב מקרדיף, עיקוף קטן אבל מה לא עושים בשביל חברים? התקשרנו לפני שיצאנו, וכחצי שעה לפני ההגעה הודענו לו, שיהיה מוכן. חצי שעה אחר כך, שתי דקות לפני שהגענו לנקודת האיסוף הטלפון מצלצל שוב: -איפה אתם? -אנחנו כאן, אתה כבר בחוץ? -אז זהו, שבדיוק התחלתי את הפָּייְנְט, אני אגיע עוד 20 דקות. -מרכוס, אני אומרת בעצבים, באנו במיוחד לאסוף אותך. -מאיה, מרכוס עונה, אני מחכה לכם כל היום (למה?!), עכשיו תחכו לי. איזה יופי. גם עשינו עיקוף, גם נתקענו בפקקים של העיר (מסתבר שרוד סטיוארט עדיין מושך את הקהל), גם ניסינו לעשות טובה לחבר והוא עוד מלכלך עלינו? נו טוב, לפחות נאכל משהו בשמש בינתיים.
אחרי עשרים דקות, מרכוס מגיע עם רביעיית בירות. ועם דבי. את דבי הוא הכיר בפסטיבל גלסטונברי בשבוע שעבר. סבבה, רק שמרכוס ודבי כבר שיכורים לגמרי. טוב, 45 דקות נסיעה והגענו לבריסטול, נתמודד, אנחנו רגילים למרכוס. בדרך זרם הפטפוט של מרכוס גואה, כמו גם זרם הבירה על המושבים של האוטו מהעבודה... אבל הנה, כבר הגענו לבריסטול. היום עדיין יפה, השמש עדיין זורחת ואנחנו משאירים את מרכוס ודבי בפאב והולכים לטייל במרכז העיר. השמש בחוץ אז גם האנגלים בחוץ – אין טיפת מדרכה חשופה שלא כוסתה בכיסאות או בישבנים, כולם מתחרדנים עם כוס בירה ביד.
אחרי ששקעה השמש הגענו לבית המסיבה, עם תריסר פחיות סיידר (אלכוהולי, בארצות מתוקנות סיידר זה לא מיץ תפוחים). לאט לאט מגיעים כל החברים הישנים והטובים של האנגלי. עם הלן ואדם טיילתי בדרום אמריקה, אבל לא התראנו מאז נובמבר ותמיד כיף לפגוש אותם שוב. את אנה עוד לא פגשתי אף פעם, אנחנו מזהות אחת את השניה לפי השם והמבטא ומתחבקות ומתנשקות כאילו היינו ביחד בגן. מגיעים גם אנשים שאנחנו לא מכירים בכלל, כמו התאומים דייב ואנדי, בני 30 שעדיין מסתפרים (או יותר נכון לא מסתפרים) ומתלבשים באותו אופן. הם אפילו כותבים ביחד ספר. הם גם חשבו שאני מאמריקה – זאת בטח לא מחמאה, באנגליה. המסיבה מתמלאת, הבית מפוצץ, המוסיקה רועמת וכולם נהנים. החבורה הקטנה שלנו עוברת לחדר אחר כשלפתע חודרת פנימה ילדה בת 17, מתיישבת על המיטה ומתחילה לדבר. היא לא מפסיקה אפילו כדי לנשום או לתת לנו שהות לענות על השאלות שלה. לי אין הרבה סבלנות, במיוחד כשאני עייפה ובמיוחד לאנשים שלא שמים לב לסביבה שלהם. היא גמרה את התיכון לפני שבועיים ועכשיו עובדת כמתרימה (fundraiser), כמו שעשו כל החבר'ה של האנגלי – כך הם הכירו. היא אומרת שהיא שונאת את האנשים שלא מתייחסים למתרימים ברחוב. אני אומרת שברור שלא נהיה נחמדים, המתרימים נורא מעצבנים ובדרך כלל יש מיליון כאלה בדיוק כשאתה ממהר. אני ממש לא נחמדה אליה. הלן בשוֹק ממני, היא לא מכירה את הישראלית הבוטה וחסרת הסבלנות שאני באמת.
בחוץ כולם כבר שיכורים או בהיי והאנגלי מרגיש לא שייך. הוא לא מבין שהוא עבר שלב בחיים שרבים מחבריו טרם עברו. הוא השיל את קליפה והפך לבנאדם רציני עם עבודה אמיתית ואחריות ובת-זוג שחי בכפר. החברים עדיין חברים, אבל לא בקבוצה גדולה ולא עם יותר מדי אלכוהול.
מראש קבענו עם מרכוס שאנחנו ישנים אצלו, בית ליד, כי אנחנו בורגנים קשישים וכבר לא נשארים ערים כל הלילה בעזרת אמצעים כימיים. מרכוס די מדהים, בהתחשב בעובדה שהוא שתה מעשר בבוקר ועכשיו כבר שלוש בלילה והוא מקפצץ לו ליד הרמקולים. אחרי מספר ניסיונות כושלים אני מצליחה לדלות ממנו את מפתח הבית שלו ואנחנו אומרים שלום לכולם והולכים לבית של מרכוס, בית סטודנטים טיפוסי, מבולגן ומטונף, אבל לפחות המצעים במצב סבירים.
בשמונה בבוקר אנחנו מתעוררים לגלות את הוילונות פתוחים ואת מרכוס, דבי ועוד שני בלתי מזוהים עומדים ומסתכלים עלינו. הם כמובן שפוכים לגמרי, מנסים למצוא מקום לישון ועושים כל כך הרבה רעש והמולה שאין שום סיכוי בעולם שאני אמשיך לישון. הם מתארגנים על הרצפה אבל אני כבר קמה והולכת לצחצח שיניים. בדרך חזרה אני פוגשת את האנגלי, שאומר לי – בואי, אנחנו הולכים הביתה. מה? שמונה בבוקר, תכננו להישאר כאן גם הלילה?! אני רוצה הביתה, הוא משיב, מרכוס העביר את דבי למיטה, זה היה מגעיל. מסתבר שכשהאנגלי יצא גם הוא מהחדר מרכוס צעק עליו לא לבלגן לו את הבית. אָאוּץ'. הקש ששבר את גב הפרפר.
נסענו הביתה. בדרך עברנו בסופר לקנות אוכל-נחמה לחמרמורת (הנג-אובר): לחמניות ובייקון. בבית שמעתי אותו ממלמל מתחת לשפם: אנחנו אף פעם לא עוזבים את הבית יותר.
למחרת קיבלנו הזמנה לסופשבוע עם החברים העוד-יותר-ישנים, מבית הספר. אנחנו נוסעים עוד שלושה שבועות
3 comments:
מזל טוב על הבלוג החדש! לגמרי הוכחת שאת צריכה לכתוב אחד... :-)
מיד נכנס לשמורים
היי מאיה
איזה כיף לשמוע שוב סיפורים ממך
למרות שזה שונה מכל מה שעשית בארץ :)
אז את נשמעת מאושרת אולי גם קצת משועממת
אבל סוף סוף יש לך בלוג
רק שתדעי זה הבלוג הראשון והיחיד שאני רשום בו
אז תעשי חיים
הי מאיולי
הכישרון נשפך ואפילו לא ידעתי עד כמה.... אבל זה ברור כשיש כאלו גנים, לא? האם הגאה
Post a Comment