כמו לרכב על אופניים 2

הרשומה הזאת לא הכי מעניינת, והיא נכתבה על פי דרישת הקהל (קרי אבא ואמא), אז כל השאר- אתם לא חייבים לקרוא. כדי שלא תהיו מאוכזבים, הנה תמונה של עוגת השבת שאפיתי במו ידי

עוד לפני שחזרתי קיבלתי דוא"ל מקונסרן יוניברסל, העמותה שריצ' עובד בה, שמבקש ממני לעשות בשבילם פרויקט גדול יותר – כזכור לפני החופשה בארץ התנדבתי שם פעם-פעמיים בשבוע. קצת לפני שהגעתי לשם לראשונה הם התאימו מסד-נתונים ממוחשב שיחליף מערכת אחרת שהשתמשו בה למידע לגבי התורמים והתרומות. במקרה לגמרי, לא רק שבשנה וחצי האחרונות לפני מרכז-אמריקה (בפמי) חלק גדול ממה שעשיתי היה לאפיין ולהטמיע מערכות כאלה, אפילו אחת מהן היתה על בסיס אותה תוכנה (אָקְסֵס). הפרויקט העכשווי היה אמור לכלול בעיקר השלמות של עדכון נתונים שונים ומשונים שנצברו מאז אפריל (!) בעזרת צוות מתנדבים, ואיזושהי תוכנית כללית של מיסוד שיטת עבודה למניעת מצבורים כאלה בעתיד. מכיוון שמדובר במשרד קטנטן ובמחלקה עוד יותר קטנה - מנהלת, שני מנהלי-ביניים (שאחד מהם- ריצ' - כמעט ולא קשור בכלל לנושא) ועובדת רגילה אחת – ושהם עובדים עם התוכנה הזאת כמה חודשים, חשבתי ששלושה-ארבעה שבועות של עבודה חלקית יספיקו. אבל אחרי יום וחצי של בחינת "איך הדברים עובדים פה, לעזאזל?", הסתבר שהכל אצלהם כל כך מבולגן שלא ברור איך בכלל יש את מה שיש. כנראה ששנות החינוך שקיבלתי מגונן, המנהל התמידי שלי בפמי, עשו משהו – כי לא ברור לי איך ארגון יכול לחשוב אפילו על עבודה תקינה בלי נהלים מסודרים, בלי הדרכות לעובדים על התוכנה החדשה, בלי שאף אחד (מתוך בסך הכל שלושה רלבנטיים!) מבין עד הסוף איך המחלקה שלו עובדת.

בקיצור, אני שם לפחות עד קריסטמס, מנסה להשתלט על המצבורים, כותבת תרשימי זרימה, נהלים וחוברות הדרכה – וכמובן שלא יכולה שלא לנסות לייעל את תהליכי העבודה העקומים שלהם. עכשיו אני יכולה להוסיף לקורות החיים גם יועצת ארגונית :)י

והמסקנה: גם לעבוד זה ממש כמו לרכב על אופניים.

I'm back...

טוב, אז אני בחזרה כאן כבר כמעט שבועיים. איך שהזמן טס... הגוף שלי כבר שכח מה זה שמש שמחממת ולא רק מאירה. עם זאת, למעט אתמול שהיה מעורפל לחלוטין, לפחות רואים את השמש וממש יבש. בבקרים האחרונים התעוררנו למדשאה (ואוטו) לבנים מכפור – כן, ממש ממש קר פה.
כשהגעתי רוב העצים היו עדיין עם עלים זהובים-אדמוניים, אבל עכשיו רובם נשרו והעצים עירומים. נורא נחמד הקטע הזה של עונות השנה, הנוף פשוט נראה שונה לחלוטין בקיץ, בסתיו ועוד מעט – בחורף.

ביום ראשון שעבר, ה-11 בנובמבר, ציינו כאן את יום הזיכרון. למעשה כל השבוע שקדם לו הוא שבוע הזיכרון, שבו כולם עונדים פֶּרֶג נייר על המעיל (אותו מקבלים כשתורמים לעמותה למען החיילים הותיקים, או משהו כזה). ה-11 בנובמבר נבחר מכיוון שבאותו תאריך בשנת 1918 הסתיימה מלחמת העולם הראשונה. צפינו בטלוויזיה בקטעים מתוך הטקס הממלכתי (לא סתם ממלכתי כמו אצלנו, באמת היתה שם מלכה!) ומה שהפתיע ביותר את שנינו היה שהוא פשוט מלא כולו בתפילות ומזמורים של הכנסיה האנגליקנית, הרבה יותר מכל טקס יום זיכרון ישראלי שאי פעם נכחתי בו. חוץ מזה, הדבר המעניין היחיד היה הכמות הבלתי-תיאמן של סוגי מדים שונים שיש לאנשי הצבא על זרועותיו השונות, שלא לדבר על הכובעים שלהם...

קצרים

Rainbow Trout

או בעברית טרוטת עין הקשת (שם יפה, לא?). בעל הבית שלנו תפס כמה בנהר ונתן לנו אחד, כבר נקי ובלי הבִּפְנוֹכוֹ. גם ככה לא הייתי מסוגלת להסתכל לו בעינים. ריצ' שימן ותיבלן, גם עם הבזיליקום והפטרוזוליה מהעדנית המיניאטורית שלנו, והגריל בתנור. הריח ונראה כל כך טוב כשיצא מהתנור שישר טרפנו אותו בלי לצלם....

בורקסים

או כמו שריצ' קורא להם - בבקשה'ס

ממש קל לעשות לבד כשאפשר לקנות בצק פריך בסופר. כמובן שאין כאן גבינות לבנות-קשות שוות, בחור שאנחנו גרים בו, אבל מילאתי בפטה מתובלנת ויצא טעעעים

שיחת הטלפון השבועית

כל יום שישי אחרי ארוחת הערב המסורתית אמא מתקשרת לספר את כל החדשות השבועיות. אחר כך הטלפון עובר לאבא ולאחיות ולסבתא, וכנראה שכל פעם מחדש אני אומרת את המנטרה: שבת שלום, מה נשמע? מה העניינים? סבבה. כי כל פעם שהטלפון מצלצל ריצ' אוטומטית אומר בעברית מושלמת ובמנגינה "שבת שלום, מה נשמע? מה העניינים? סבבה

גזענות

ראיתי סרט קצר שיצר קצין אנטי-גזענות במועצה של המחוז שלנו. מחוז קטן, חקלאי. כמעט כולם אנגלים-לבנים. הזרים הכמעט יחידים כאן הם ממזרח אירופה (כמובן שכולם נקראים פולנים, אפילו אם הם מבולגריה). בסרטון רואיינו נציגי משפחות רוב האנגלים הלא-לבנים שחיים במחוז, בסה"כ פחות מעשרה אנשים: אנגלים דור שני מהודו ופקיסטן, תורכי לשעבר, צועניה, וכמה דור שלישי שחורים או מעורבים. ראיתי אותו יחד עם בחורה מקומית שהכירה או לפחות זיהתה חצי מהמרואיינים (הם די בולטים כי יש כל כך קצת).
כולם סבלו וסובלים מגזענות החל מגן הילדים, דרך בית הספר וכלה במקום העבודה. קללות ברחוב כמעט באופן יומיומי ואפילו מכות. בחור שחור סיפר איך כשישב על ספסל במרכז העיר, באמצע היום, מישהו ניגש אליו והורה לו לקום מהספסל. בחורה יפהפייה אחת, נראתה אשכנזיה לגמרי, סיפרה איך היו מתייחסים אליה בתיכון כי היא חצי שחורה. בחור אחר, שהגיע לכאן מתורכיה והתחתן עם מקומית, סיפר שנאלץ לעזוב את עבודתו במפעל אחרי שהמנהל שלו אסר עליו להגיע לעבודה עם חולצה של נבחרת אנגליה. בחור אחר, מוצא הודי שנולד בלונדון, סיפר איך צועקים עליו ברחוב לחזור למקום שממנו הגיע. לא נראה לי שהם מתכוונים ללונדון. כולם הסבירו איך הם לא מגיבים כי הם יודעים שזה רק ירע את המצב. הרבה סיפרו איך הם קוראים למשטרה כשמנפצים להם בקבוקים בחצר בשילוב צעקות גזעניות, והמשטרה אומרת שזה לא "פשע שנאה". רואיינו גם בעלי תפקידים אבל לא היה נשמע כאילו מתייחסים יותר מדי לתופעה.
אחד השיאים מבחינתי היה כשגברת מבוגרת, אנגליה-לבנה, אמרה שהיא מקווה שהמחוז לא יהפוך לרב-תרבותי כי זה יקלקל את מאגר הגנים שלהם. נשים כמוה מחייכות אלי ברחוב כל פעם שאני בעיר. איך הן היו מתייחסות אלי אם היו יודעות שאני, רחמנא ליצלן, יהודיה?
המנהלת של האנגלי, אנגליה-לבנה, נשואה לאפריקאי. הם החליטו כבר מזמן לא לחיות ביחד בהרפורדשייר בדיוק בגלל זה. כשהיא סיפרה על זה בפעם הראשונה חשבתי שזה קצת מוזר, בימינו. וגם שאם אנשים לא יעמדו על שלהם שומדבר לא ישתפר. עכשיו אני הרבה יותר מבינה אותה. גם בגלל שהסרט העלה את הגזענות שכאן מעל לפני השטח, וגם בגלל שאני חושבת שקל לי לבקר אותה – לי אין בעיה ללכת יד ביד עם האנגלי. לוקח זמן עד שמבינים שאני זרה, זה לא קופץ מיד לעין. וגם כשמבינים, חושבים שאני אמריקאית או ספרדיה – שומדבר לא נוראי כמו פָּאקִי (ככה קוראים כאן לאנשים ממוצא הודי או פקיסטני) או פָּיְיקִי (הכינוי לצוענים אנגלים). אפילו כשהם כבר מבינים שאני ישראלית לוקח הרבה זמן להסביר (למי שרוצה לשמוע) שאני יהודיה, מבחינתם זה ברור שאני כמוהם. אם היא ובעלה ילכו כאן יד ביד ברחוב, בשעת הסגירה של הפאבים, מאוד יכול להיות שזה יגמר רע.

שני סופי שבוע

טינטרן אבי - פרטים בהמשך

הקונפליקט האנגלי
את סוף השבוע הקודם בילינו בקרוון של דייב וקאת' בדֶבוֹן. דבון נחשבת לאזור כפרי יפה במיוחד (ובצדק), והרבה אנגלים מגיעים לבית השני שלהם בדבון בסופ"ש. דייב עובד בלונדון כיועץ לחברות ענק, לובש חליפה ועניבה וחי בהילטון. בסופשבוע הוא מגיע לקרוון הקטנטן שלהם בדבון ומגדל ירקות אורגניים ותרנגולות חופשיות.
דייב חי בין שתי קיצוניות. מצד אחד הוא מייצג את שיא הקפטיליזם והפגיעה באיכות הסביבה וכדומה - הוא עובד בשביל קונגלומורט שטובח בדולפינים כדי להשיג טוּנה וטס לפחות פעם בשבועיים ברחבי אירופה מטעם העבודה. מצד שני הוא רק עכשיו חיבר את הקרוון לחשמל, מקפיד לאכול אורגני ואת הטיול מסביב לעולם הוא וקאת' (והתרנגולות) יעשו בסירה – כדי לא לזהם את האוויר עם טיסות.

My Little Pony
בין פאב לפאב גם טיילנו קצת בפארק הלאומי דארטמוֹר, שם גדלים סוסי פוני פראיים.
הפראיות של הפונים היא חלקית בלבד. הם שייכים למישהו, שגם מוכר חלק מהם פעם בשנה. אבל עד אז, הם מסתובבים חופשי בשטח ואף אחד לא רוכב עליהם. חמודים, לא?

Tintern Abbey

בדרך חזרה הביתה עברנו בעמק הנהר ווָאי. כשמו כן הוא, וכל הנסיעה צעקנו וואי כי הנופים פשוט מ-א-מ-מ-י-ם. בשלב מסוים העמק הצר נפתח ובמרכזו נחה חורבה של קתדרלה ענקית, טינטרן אבי. היתה להם עין טובה למיקום, לנזירים שבנו את הקתדרלה בימי הביניים. הקתדרלה כמעט שלמה לגמרי, רק אין לה גג. היא מלאה קשתות ומעברים ודלתות וחלונות, וכמובן שצילמתי בערך מיליון תמונות. כדי שלא תשתעממו העלתי רק שתיים

scribe באחד מהחדרים מצאנו רַשָם, או

כמו סופר סת"ם שלנו, רק כשהוא עושה טעות הוא מדגיש אותה בציורון של לטאה אדומה. זה בגלל שלרשמים לא היה מלאך שומר כמו לכל שאר המקצועות, אלא שדון שומר. הטעות הראתה שהשדון ניסה להסיט אותם ממלאכת הקודש שלהם אבל הם המשיכו בלב טהור. ככה לפחות הוא הסביר לנו.

הוא כתב את השמות שלנו וכמובן שכתבתי בשבילו את שמו בעברית, בנוצה. הוא סיפר שיש לו כבר קלפים עם שמו בערבית, יפנית והינדי.

הקיץ הגיע

.והופ! הנה הוא נעלם

ביום שבת השמש זרחה והיה כל כך חם שבילינו חצי יום בבריכה. כמובן שכל עשר דקות השמש הסתתרה מאחורי ענן והאויר הצטנן מיידית. כמובן שלא שמתי לב וכמעט נשרפתי! שכחתי כבר את נוהל שמש: לשים קרם הגנה ולשבת בצל. בעיקר כי בצל פשוט קר...
.כבר באותו ערב חזר לטפטף, והחזאית בטלוויזיה צופה לנו גשם סוחף, שוב, מחר

הבית שלנו

סרטון די גרוע אבל הכי טוב שהצלחתי... למצלמה לוקח קצת זמן להתרגל בין אור לצל

?מתי אתם באים לבקר

טיול בשמש

סוף כל סוף הגיעה השמש. כבר שבועות אני מחכה לה, מקנאה בתלונות החום והלחות מהארץ
למרות שהארי השביעי הגיע בדואר החלטתי להניח אותו בצד ולצאת לקטוף פטל. זה לא באמת פטל – קוראים לפרי השיח הקוצני רָאסְפְּבֶּרִי, שמִתרגם לפטל, אבל הוא לא מבריק וכהה כמו הפטל שאני מכירה מהארץ. הוא גם פחות רטוב ויותר חמצמץ. קטפנו קופסא קטנה כזו לפני כמה שבועות בשדה של קטיף עצמי, לא רחוק מהבית. הפעם החלטנו לנצל את השמש וללכת ברגל. בעיקרון יש כאן שבילים ציבוריים באמצע שטח פרטי. בהרבה מקומות הם מסומנים היטב, אבל באזור שלנו הם לא כל כך שמורים ואם אין מפה ומצפן, צריך להסתמך בעיקר על הרעיון הכללי שאתה יודע לאן אתה הולך. האנגלי קורא לזה ניווט-זֶן וזה עובד בשבילו כל פעם.

[מפה בשביל אבא שנלקחה מכאן, אנחנו הלכנו בשביל המסומן בשחור]

נעלנו את מגפי הווֶלִי'ס החדשים, שנרכשו ליתר בטחון עקב השטפון האחרון, ויצאנו לדרך. ישר אחרי שחצינו את הכביש עשינו את ההפסקה הראשונה, להסתכל במפה שתלויה במרכז הכפר, בשביל למצוא לאן אנחנו הולכים, בערך. חצינו את הכביש ונכנסנו לחצר הכנסיה, המשובצת במצבות ישנות. עקפנו את התל בצד השני, חלק ממבצר מימי הביניים שלא נשאר ממנו זכר, והמשכנו בשדות, לאורך הנהר. בערך באמצע הדרך פגשנו אישה מאוד מבוגרת, מאוד רזה, עם שתי כלבות גדולות. קוראים לה אֵיילִין והיא גרה בכפר כבר שלושים שנה. היא סיפרה שהבית שלה בן 400 ולמרות שבמבול האחרון המים הציפו אותם מכל הכיוונים, הוא עדיין עומד על תילו בלי שום נזק. אחרי שהסברתי שהשם שלי מוזר כי אני מישראל, היא סיפרה שהיא חיה בפלשתינה שנה וחצי, עד גיל 18. מסתבר שאבא שלה שירת בחיל האוויר הבריטי והם גרו ברמאללה (היא אמרה שקראו לה אז רָמְלה), היא נהגה לרכב על הסוס שלה בין השדות והבוסתנים באזור. כשהאיטלקים התחילו להפציץ הכריחו אותה להתפנות, והיא הועברה לדרום אפריקה עם אמהּ. בחזרה ללונדון היא הגיעה בדיוק בזמן למתקפה האווירית האחרונה. אחרי הסיפור היא הראתה לנו לאן בדיוק ללכת (למרות שהיינו בכיוון הנכון לגמרי בלי עזרה!) ונפרדנו בהבטחה לבוא לבקר אותה. המשכנו בדרכנו, מצאנו את השדה שלנו, קטפנו את הפטל האחרון (מסתבר שאתמול הבעלים קטפו את כל מה ששרד בשטפון) וחזרנו בחזרה, דרך הבית של איילין. נתנו לה קופסת פטלים טריים וקיבלנו חיוך מקסים והרבה תודה.
כמובן שחמש דקות לפני שהגענו הביתה התחיל לרדת גשם...

אחרינו המבול

מאז שעברנו לבית הכפרי שלנו הגשם לא הפסיק לרדת. מדי פעם זרחה השמש והיו יום או יומיים יבשים, אבל בעיקרון עברו עלינו שמונה שבועות רצופים של גשם. אחרי יומיים של יובש הודיעו בתחזית שהנה קרבים ובאים עוד ימים של גשם שוטף, כזה שפשוט יורד ויורד ויורד ולא מפסיק.
יום שישי אחר הצהריים. חברים צפויים להגיע לסופ"ש, אני מנקה-מכבסת-מבשלת (כרוב ממולא, מממממ) ואפילו לא שמה לב לגשם השוטף. בחמש ריצ' מטלפן לספר שיצא מהעבודה מוקדם וגילה את הרכב שקוע במגרש החניה המוצף. הוא הצליח להתניע ולהעביר את המכונית למשטח מוגבה אבל העיריה נעלה את השערים עם שרשראות ברזל. הוא התקשר לעירייה, הם בדרך. בחמש וחצי הוא מתקשר שוב: הג'ינג'י הלך הביתה עם המפתח. לא, באמת, אף אחד לא יודע מי נעל ולאן הוא נעלם. הם מיד שולחים מישהו לחפש את המפתח. לא נורא, הוא יחכה עוד קצת, החימום עובד ויש רדיו. בשש וחצי יש עדכון – כבר ויתרו על הג'ינג'י, עכשיו מחכים למנעולן שיבוא עם מספרי ענק לחתוך את השרשרת. בשבע וחצי הגאולה הגיעה, המנעולן פרץ את השער וריצ' בדרך הביתה. שעה ומשהו אחר כך, אני עוזרת לבעלי הבית הגרים בצמוד לרוקן את המרתף המוצף שלהם, ודמות ספוגת-מים, נושאת שקיות עם בקבוקי יין, מתקרבת אלינו. מסתבר שהנהר הסמוך הציף את כל הדרכים הביתה וריצ' נאלץ להשאיר את האוטו במורד הגבעה, בלי להפקיר חלילה את היין, לחצות את הדרך המלאה במים עד אמצע הירכיים, ולטפס ברגל את הגבעה שלנו.
למחרת כלו המים, הצלנו את האוטו וחיכינו יומיים לרכב חלופי מהביטוח. שבוע אחרי, ביום חמישי שעבר, שוב הגשם לא הפסיק לרדת. ריצ' יצא הביתה כבר בשתיים.

עדיין אין מספרים רשמיים, אבל לפי העיתון המקומי ביום שישי, 20.07.07, ירדו כאן 80 מ"מ של גשם.
לשם השוואה, בירושלים ירדו בכל השנה (ספטמבר 06' עד יולי 07') 533 מ"מ.

Half of a Yellow Sun

התחלתי לקרוא את הספר "חצי שמש צהובה" של הסופרת הניגרית אדיצ'י כי ריצ' נוסע לניגריה מטעם העבודה באוקטובר. אי אפשר להגיד שידעתי יותר מדי על ניגריה לפני שהתחלתי לקרוא: המדינה המאוכלסת ביותר באפריקה וכמובן בין העניות שבה, עם תוחלת חיים נמוכה. אָה, וגם שאוכלים שם חלזונות ענק (אבל זה כבר נושא לרשומה אחרת).
מסתבר שניגריה נוצרה על ידי הבריטים שקיבצו בני עממים שונים בעלי דתות שונות והחליטה שהם מדינה. כמו במקומות אחרים, גם שם שיטת ה"הפרד ומשול" של הבריטים עבדה כל כך יפה עד שכשניגריה הפכה למדינה עצמאית בשנת 1960 המתחים בין הקבוצות האתניות השונות, שהסתדרו פחות או יותר בינן לבין עצמן בעבר, כבר עלו לפני השטח. הרבה שחיתות והרגשה של כל קבוצה אתנית שהאחרים מצליחים על חשבונם גררו חוסר יציבות ושתי הפיכות צבאיות בתוך חצי שנה. לאחר ההפיכה השנייה טבחו ה-הַאוּסָה המוסלמים בשכניהם האִיגְבּוֹ הנוצרים והניצולים ברחו לאזור המזרחי, אזור אִיגְבּוֹ מסורתי. שם, בשנת 1967, הם הכריזו על הקמת מדינה משלהם: ביאפרה. המלחמה בין ביאפרה לניגריה נמשכה כשלוש שנים ועלתה בחייהם של כמיליון איש, אישה, ילד וילדה. היא עלתה בחייהם של מיליון איש כי הניגרים הפציצו אזרחים, הפילו מטוסי סיוע וחסמו כל דרך להעברת מזון וציוד רפואי לביאפרה. מיליון איש, כי הביאפרים התעקשו להמשיך להילחם עד הסוף המר על יישות עצמאית. היא מפורסמת כי כל העולם ראה וידע מה קורה ולא עשה שום דבר.
חוץ מזוועה ורחמים ופחד, עולות בי שתי מחשבות.
אחת - כל פעם מחדש, אנחנו יודעים שילדים מורעבים ונשים נאנסות וגברים נרצחים ואנחנו לא עושים שום דבר. האם זה כמו המחקר המפורסם שמצא כי ככל שיש יותר עדים לפשע כך העדים יעשו פחות כדי למנוע אותו? אנחנו מטילים את האחריות על מישהו אחר – אבל גם המישהו האחר לא עושה כלום, אז מתי נזיז כבר את עצמנו ונעשה משהו?
ושתיים – מה ההשלכות ארוכות הטווח של מלחמה כזאת? מה קורה לילדים שכן שרדו? האם הם ממשיכים לחיות את חייהם בשנאה, מחפשים הזדמנות להחזיר, פוגעים בחלשים אחרים?
האם זה יימשך לעולם?

חורף

חורף
ביצוע: גידי גוב בפסטיבל שירי הילדים, 1982

מילים: יואל לרנר

לחן: אבנר קנר

נספר פה על הקיץ

שהולך ונעלם

מטריות ומגפיים

מוציאים מהמחסן

עכשיו - כבר לא

נלך לים

ונלבש כפפות

וסוודר חם

כי חורף

השמש נעלמת בחורף

הגשם מטפטף על העורף

חורף - וקר

חורף - צריך ללבוש

מעיל כל החורף

וגשם מטפטף על העורף

חורף - וקר

כל הקיץ - הסתובבנו

בין הרים ובין סלעים

וברכבת רצנו טסנו

הו מה טוב ומה נעים

עכשיו - רק בוץ

ושלוליות

אין ברירה

הקיץ עוד רחוק

כי חורף...

נספר פה על הקיץ

שהולך ונעלם...

אז לא ממש הלכנו לים, גם לא אצנו טסנו ברכבות או דיגלנו בין סלעים ורקפות - כי זה לא שהקיץ הולך ונעלם, הוא פשוט אף פעם לא הגיע!

צהובון אחד החליט שמזג האויר הנעים שהיה כאן באפריל ומאי הוא הוא הקיץ, כך שמעכשיו צפויים 10 חודשים של אפרוריות וגשם. אבל אני אופטימית: אתמול הגשם לא הפסיק לרדת והדלקנו את החימום, היום כבר לא מטפטף ומדי פעם אפילו השמש זורחת. אולי יש עוד תקווה.

כמובן שאני לא מפסיקה לקטר על מזג האויר - אבל את זה הייתי עושה גם בארץ. והשאלה הנשאלת - האם עדיף לקטר על הקור או לקטר על החום?

זה כמו לרכב על אופניים

רכבתי היום על האופניים בפעם הראשונה.

הפעם האחרונה שהיו לי אופניים היתה בגיל 12, כשביקשתי אופניים לבת-מצווה ואבא שלי רכב עליהם כל הדרך מהחנות הביתה, בירושלים הגשומה. אחרי שנה-שנתיים שהאופניים, פג'ו אדומות ושוות, ישבו במרפסת בלי תזוזה הם הועברו אחר כבוד לקיבוץ, לבן-דודי ניר.

אני זוכרת במעומם שמאז רכבתי על אופניים מתישהו, אבל אין לי מושג עם מי, איפה, מתי ובעיקר למה.

לפני שבועיים החלטתי סופית שאני צריכה אופניים. הכפר הקרוב אלינו, שבו החנות ותחנת האוטובוס, מרוחק מאיתנו שני מייל (3.218 ק"מ, מסתבר). ללכת זה 45 דקות, קצת יותר מדי בשביל הפָּדלָאַה שאני. במיוחד במזג האויר החורפי השורר באזורינו – אפילו שהגשם סוף כל סוף הפסיק, עדיין מטפטף מדי פעם ויש רוח. בשבוע שעבר מצאנו חנות לאופניים משומשים: אנשים תורמים אופניים מקולקלים או סתם ישנים, והעובדים מתקנים ומחליפים חלקים. האופניים נמכרים במחיר עלות, כי החנות היא בעצם סדנא שמלמדת אנשים עם מוגבלויות שונות לתקן אופניים כמקצוע. גם קנינו אופניים בזול וגם עשינו מעשה טוב :-). למרות שבעצם רציתי את אופני הנסיכה, בעיצוב שנות השלושים, עם הצמיגים הדקים והסלסלה מקדימה, בחרתי אופניים ירוקים עם צמיגים עבים כדי שנוכל לרכב גם בשטח, אחרי הכל אנחנו גרים באמצע השדות. ביום שישי אחר הצהריים ריצ' חזר איתם הביתה ומיד יצאתי לעשות סיבוב ניסיון על המדשאה (שיהיה רך אם אני אפול). אבל זה באמת כמו לרכב על אופניים! לא נפלתי ואפילו הסתדרתי עם הסיבובים והעליות עד שנמאס לי וחזרתי הביתה לצפות בסימפסונס. בשיחה השבועית עם המשפחה סיפרתי לכולם בהתרגשות ואבא נזכר איך לימד אותי לרכב, רץ אחרי במגרש החניה מחזיק את הקצה שלא אפול.

בסופשבוע לא היינו בבית ואתמול המשיך לטפטף, אבל היום סוף כל סוף השמש זרחה ונגמרו הלחם והחלב כך שלא היתה לי ברירה ויצאתי לדרך. האמת: בהתחלה היה ממש מפחיד. ירדתי מראש הגבעה שלנו בכביש הצר עם מכונית מאחורי. בסוף הירידה כשהיה לי שוּל להיכנס אליו והמכונית עקפה אותי, הרגשתי את הלב שלי דופק. כשהגעתי לכפר כבר ממש התנשפתי וכשירדתי מהאופניים לחנות רעדו לי הרגליים. ככה זה עם פדלאות. הדרך חזרה היתה יותר מעייפת ואת הגבעה עליתי ברגל. כשהגעתי עשיתי קצת מתיחות אבל ברור לי שמחר בבוקר אני אקום כולי תפוסה ואצטרך לצאת שוב לרכב :-)

Just like riding a bike!

I rode the bicycle for the first time today.
The last time I owned a bike was when I was 12, asking for one for my Bat-Mitzvah and having my dad ride it all the way from the shop back home, in rainy Jerusalem.
After a year or two with that shiny red Peugeot stood in the porch, it was respectfully transported to my cousin Nir in the Kibbutz.
I vaguely remember riding a bike since then, though I have no idea with who, where, when and most importantly, why.
Two weeks ago I finally realized I need a bike. The village nearest to us, the one with the shop and the bus stop is two miles away (3.218km, apparently). It takes me about 45 minutes to walk there, a bit too much for the padla'a (lazy sod) that I am. The wintery summer here is no help, even when the rain stops it is still drizzly and windy.
Last week we found a shop for used bikes: people donate broken or plain old bikes and the workers fix them up. The bikes are than sold at cost, because the shop is actually a workshop and charity that offers disabled people an opportunity to be professionals. Not only did we buy a cheap bike, we also did a good deed. I realy wanted the Princess bike, with the cool thirties design and the basket up front, but I made the grown-up chioce and took a green bike with wider tires so we could ride in the fields, after all we do live among the sheep and cows.
On Friday afternoon Rich brought it home and immediately I tried it out on the lawn (I wanted it to be soft in case I fell off). It really is like riding a bike – I didnt fall off and even manged the turns and slopes till I had enough and I went back home to watch the Simpsons.
We weren't home at the weekend and it drizzled all day yesterday, but finally today the sun shone and we ran out of milk and bread so I didn't have a choice and I went on my way.
To tell the truth: it was really scary at first. I was going down our hill on the narrow road with a car behind me, at the end of the slope when I stopped in somebody's parkway and the car passed me I could feel my heart pounding. As I got to the village I was already breathing hard and while getting off the the bike to the shop my legs were shaking. The way back was exhausting and I climbed the hill by foot. When I got home I did some streching but it's obvious that tomorrow I'll be all tense and will have to go riding again :)

אין כמו חברים

כבר שלושה שבועות מחכה האנגלי לסופשבוע בו כל החברים מהפרק הקודם של חייו יתאספו בבריסטול, בסך הכל שעה וחצי נסיעה מאיתנו. סוף כל סוף יראה את כולם, סוף כל סוף נגיח מהכפר לעיר, סוף כל סוף נשתה ונבלה ונהנה. סוף כל סוף, אחרי החודש הראשון בעבודה החדשה בפרט ואחרי שנתיים בלי לעבוד בכלל – בשבילו. סוף כל סוף, אחרי חודש בבית החדש בכפר, בלי תחבורה ועם מזג אויר של חורף ביוני – בשבילי.
כבר בבוקר שבת הנהדר בו יצאנו לדרכנו, נרשם דכדוך קל. השמש זרחה והגשם לא שטף ואפילו לא טִפטף בפעם הראשונה מזה שלושה שבועות. אז מה בדיוק אנחנו עושים בתוך מכונית? לא נורא, אמרנו לעצמנו, נגיע לבריסטול, נפגוש את החבר'ה ונסתובב קצת בעיר (אף פעם לא הייתי).
קבענו לאסוף חבר טוב מקרדיף, עיקוף קטן אבל מה לא עושים בשביל חברים? התקשרנו לפני שיצאנו, וכחצי שעה לפני ההגעה הודענו לו, שיהיה מוכן. חצי שעה אחר כך, שתי דקות לפני שהגענו לנקודת האיסוף הטלפון מצלצל שוב: -איפה אתם? -אנחנו כאן, אתה כבר בחוץ? -אז זהו, שבדיוק התחלתי את הפָּייְנְט, אני אגיע עוד 20 דקות. -מרכוס, אני אומרת בעצבים, באנו במיוחד לאסוף אותך. -מאיה, מרכוס עונה, אני מחכה לכם כל היום (למה?!), עכשיו תחכו לי. איזה יופי. גם עשינו עיקוף, גם נתקענו בפקקים של העיר (מסתבר שרוד סטיוארט עדיין מושך את הקהל), גם ניסינו לעשות טובה לחבר והוא עוד מלכלך עלינו? נו טוב, לפחות נאכל משהו בשמש בינתיים.
אחרי עשרים דקות, מרכוס מגיע עם רביעיית בירות. ועם דבי. את דבי הוא הכיר בפסטיבל גלסטונברי בשבוע שעבר. סבבה, רק שמרכוס ודבי כבר שיכורים לגמרי. טוב, 45 דקות נסיעה והגענו לבריסטול, נתמודד, אנחנו רגילים למרכוס. בדרך זרם הפטפוט של מרכוס גואה, כמו גם זרם הבירה על המושבים של האוטו מהעבודה... אבל הנה, כבר הגענו לבריסטול. היום עדיין יפה, השמש עדיין זורחת ואנחנו משאירים את מרכוס ודבי בפאב והולכים לטייל במרכז העיר. השמש בחוץ אז גם האנגלים בחוץ – אין טיפת מדרכה חשופה שלא כוסתה בכיסאות או בישבנים, כולם מתחרדנים עם כוס בירה ביד.
אחרי ששקעה השמש הגענו לבית המסיבה, עם תריסר פחיות סיידר (אלכוהולי, בארצות מתוקנות סיידר זה לא מיץ תפוחים). לאט לאט מגיעים כל החברים הישנים והטובים של האנגלי. עם הלן ואדם טיילתי בדרום אמריקה, אבל לא התראנו מאז נובמבר ותמיד כיף לפגוש אותם שוב. את אנה עוד לא פגשתי אף פעם, אנחנו מזהות אחת את השניה לפי השם והמבטא ומתחבקות ומתנשקות כאילו היינו ביחד בגן. מגיעים גם אנשים שאנחנו לא מכירים בכלל, כמו התאומים דייב ואנדי, בני 30 שעדיין מסתפרים (או יותר נכון לא מסתפרים) ומתלבשים באותו אופן. הם אפילו כותבים ביחד ספר. הם גם חשבו שאני מאמריקה – זאת בטח לא מחמאה, באנגליה. המסיבה מתמלאת, הבית מפוצץ, המוסיקה רועמת וכולם נהנים. החבורה הקטנה שלנו עוברת לחדר אחר כשלפתע חודרת פנימה ילדה בת 17, מתיישבת על המיטה ומתחילה לדבר. היא לא מפסיקה אפילו כדי לנשום או לתת לנו שהות לענות על השאלות שלה. לי אין הרבה סבלנות, במיוחד כשאני עייפה ובמיוחד לאנשים שלא שמים לב לסביבה שלהם. היא גמרה את התיכון לפני שבועיים ועכשיו עובדת כמתרימה (fundraiser), כמו שעשו כל החבר'ה של האנגלי – כך הם הכירו. היא אומרת שהיא שונאת את האנשים שלא מתייחסים למתרימים ברחוב. אני אומרת שברור שלא נהיה נחמדים, המתרימים נורא מעצבנים ובדרך כלל יש מיליון כאלה בדיוק כשאתה ממהר. אני ממש לא נחמדה אליה. הלן בשוֹק ממני, היא לא מכירה את הישראלית הבוטה וחסרת הסבלנות שאני באמת.
בחוץ כולם כבר שיכורים או בהיי והאנגלי מרגיש לא שייך. הוא לא מבין שהוא עבר שלב בחיים שרבים מחבריו טרם עברו. הוא השיל את קליפה והפך לבנאדם רציני עם עבודה אמיתית ואחריות ובת-זוג שחי בכפר. החברים עדיין חברים, אבל לא בקבוצה גדולה ולא עם יותר מדי אלכוהול.
מראש קבענו עם מרכוס שאנחנו ישנים אצלו, בית ליד, כי אנחנו בורגנים קשישים וכבר לא נשארים ערים כל הלילה בעזרת אמצעים כימיים. מרכוס די מדהים, בהתחשב בעובדה שהוא שתה מעשר בבוקר ועכשיו כבר שלוש בלילה והוא מקפצץ לו ליד הרמקולים. אחרי מספר ניסיונות כושלים אני מצליחה לדלות ממנו את מפתח הבית שלו ואנחנו אומרים שלום לכולם והולכים לבית של מרכוס, בית סטודנטים טיפוסי, מבולגן ומטונף, אבל לפחות המצעים במצב סבירים.
בשמונה בבוקר אנחנו מתעוררים לגלות את הוילונות פתוחים ואת מרכוס, דבי ועוד שני בלתי מזוהים עומדים ומסתכלים עלינו. הם כמובן שפוכים לגמרי, מנסים למצוא מקום לישון ועושים כל כך הרבה רעש והמולה שאין שום סיכוי בעולם שאני אמשיך לישון. הם מתארגנים על הרצפה אבל אני כבר קמה והולכת לצחצח שיניים. בדרך חזרה אני פוגשת את האנגלי, שאומר לי – בואי, אנחנו הולכים הביתה. מה? שמונה בבוקר, תכננו להישאר כאן גם הלילה?! אני רוצה הביתה, הוא משיב, מרכוס העביר את דבי למיטה, זה היה מגעיל. מסתבר שכשהאנגלי יצא גם הוא מהחדר מרכוס צעק עליו לא לבלגן לו את הבית. אָאוּץ'. הקש ששבר את גב הפרפר.
נסענו הביתה. בדרך עברנו בסופר לקנות אוכל-נחמה לחמרמורת (הנג-אובר): לחמניות ובייקון. בבית שמעתי אותו ממלמל מתחת לשפם: אנחנו אף פעם לא עוזבים את הבית יותר.
למחרת קיבלנו הזמנה לסופשבוע עם החברים העוד-יותר-ישנים, מבית הספר. אנחנו נוסעים עוד שלושה שבועות