טוב, אז אני בחזרה כאן כבר כמעט שבועיים. איך שהזמן טס... הגוף שלי כבר שכח מה זה שמש שמחממת ולא רק מאירה. עם זאת, למעט אתמול שהיה מעורפל לחלוטין, לפחות רואים את השמש וממש יבש. בבקרים האחרונים התעוררנו למדשאה (ואוטו) לבנים מכפור – כן, ממש ממש קר פה.
כשהגעתי רוב העצים היו עדיין עם עלים זהובים-אדמוניים, אבל עכשיו רובם נשרו והעצים עירומים. נורא נחמד הקטע הזה של עונות השנה, הנוף פשוט נראה שונה לחלוטין בקיץ, בסתיו ועוד מעט – בחורף.
ביום ראשון שעבר, ה-11 בנובמבר, ציינו כאן את יום הזיכרון. למעשה כל השבוע שקדם לו הוא שבוע הזיכרון, שבו כולם עונדים פֶּרֶג נייר על המעיל (אותו מקבלים כשתורמים לעמותה למען החיילים הותיקים, או משהו כזה). ה-11 בנובמבר נבחר מכיוון שבאותו תאריך בשנת 1918 הסתיימה מלחמת העולם הראשונה. צפינו בטלוויזיה בקטעים מתוך הטקס הממלכתי (לא סתם ממלכתי כמו אצלנו, באמת היתה שם מלכה!) ומה שהפתיע ביותר את שנינו היה שהוא פשוט מלא כולו בתפילות ומזמורים של הכנסיה האנגליקנית, הרבה יותר מכל טקס יום זיכרון ישראלי שאי פעם נכחתי בו. חוץ מזה, הדבר המעניין היחיד היה הכמות הבלתי-תיאמן של סוגי מדים שונים שיש לאנשי הצבא על זרועותיו השונות, שלא לדבר על הכובעים שלהם...
No comments:
Post a Comment