אחד מהדברים העיקריים שהעמותה שאנחנו עובדים בה עושה בגמביה קשור לבניית יכולת הכנסה יציבה וארוכת-טווחאופציה נוספת היא צורת הכנסה מסורתית אחרת - חקלאות. בעבר גמביה היתה יצואנית גדולה מאוד של בוטנים (ground nuts) והעבודה המסורתית של הגברים היתה בגידולם. אבל בשנות השבעים המחירים ירדו בצורה קיצונית ומאז במערב אפריקה בכלל ובגמביה בפרט הנשים עובדות מאוד מאוד קשה בבית ובגינת הירק בעוד הגברים יושבים מתחת לעץ המנגו ושותים אַטָה, תה ירוק עם נענע והמון סוכר. הנשים שבתמונה הן חלק מגן ירק גדול ששייך לקהילה בכפר גוֹנג'וּר ובו לכל אישה יש חלקה משלה. הן מקבלות תמיכה מקצועית לגבי חקלאות והשקיה דרך הארגון המקומי TARUD ודרכנו, והרעיון הוא שהן מסוגלות לייצר יותר מאשר לתוצרת עצמית. העודפים נמכרים בשווקים המקומיים ולפרוייקט אחר שלנו, GiG) פרטים עליו בהמשך), שמתווך בינן לבין תעשיית התיירות.
משמאל: עומדת מָריוּמָה (זה גם השם הגמביאני שלי, היה קצר להם מדי מאיה), מַאמַה טוּרָה ונשיאת מועצת הגן גַ'ארָה דַאבּוּ
בגמביה יש עונה רטובה ועונה יבשה, וזהו. העונה היבשה נקראת לפעמים גם עונת הרעב - כי בחקלאות המסורתית קשה מאוד לגדל מזון ללא גשם ובד"כ לא נשארים מספיק עודפי מזון מהעונה הרטובה. עכשיו זה אמצע העונה היבשה ובכל זאת לתושבי הכפר טוּמָאנִי-טָאיִינְדָה יהיו מספיק עודפים.
התינוקות והפעוטות חיים ללא חיתולים וצמודים 24/7 לאמא או לאח/ות הגדול/ה. הנשים כמעט ולא לובשות חזיות, גם לא בעיר. כששוחחנו עם הָאדִי ג'וּף, בתמונה, התינוקת אָמִי צָ'אם התקדמה לעבר החזה והתיישבה בניחותא לארוחת הצהריים
באחד הערבים התארחנו במרכז הדרכה חקלאית, ארגון-ללא-מטרות-רווח שאנחנו עובדים בשיתוף איתו. אנשי הכפר הסמוך החליטו שזאת סיבה למסיבה ולהקת מתופפים וזמר הגיעו יחד עם כל בני ובנות הכפר. התכנסנו במין מרפסת ענקית (קירות בגובה חצי וגג), הגברים בחוץ והנשים יושבות בפנים. אחרי כמה דקות של נגינה הנשים, במיוחד הצעירות, התחילו לרקוד אחת-אחת: קפיצות והרמות רגליים שלא היו מביישות אלופי אתלטיקה, וענטוזים מהירים מהירים שלא משאירים הרבה מקום לדמיון... כל בחורה רקדה דקה או שתיים עד שהתיפוף הגיע לשיא וחזרה לשבת, כך במשך שעות. היתה חוויה מסעירה
