עוד לפני שחזרתי קיבלתי דוא"ל מקונסרן יוניברסל, העמותה שריצ' עובד בה, שמבקש ממני לעשות בשבילם פרויקט גדול יותר – כזכור לפני החופשה בארץ התנדבתי שם פעם-פעמיים בשבוע. קצת לפני שהגעתי לשם לראשונה הם התאימו מסד-נתונים ממוחשב שיחליף מערכת אחרת שהשתמשו בה למידע לגבי התורמים והתרומות. במקרה לגמרי, לא רק שבשנה וחצי האחרונות לפני מרכז-אמריקה (בפמי) חלק גדול ממה שעשיתי היה לאפיין ולהטמיע מערכות כאלה, אפילו אחת מהן היתה על בסיס אותה תוכנה (אָקְסֵס). הפרויקט העכשווי היה אמור לכלול בעיקר השלמות של עדכון נתונים שונים ומשונים שנצברו מאז אפריל (!) בעזרת צוות מתנדבים, ואיזושהי תוכנית כללית של מיסוד שיטת עבודה למניעת מצבורים כאלה בעתיד. מכיוון שמדובר במשרד קטנטן ובמחלקה עוד יותר קטנה - מנהלת, שני מנהלי-ביניים (שאחד מהם- ריצ' - כמעט ולא קשור בכלל לנושא) ועובדת רגילה אחת – ושהם עובדים עם התוכנה הזאת כמה חודשים, חשבתי ששלושה-ארבעה שבועות של עבודה חלקית יספיקו. אבל אחרי יום וחצי של בחינת "איך הדברים עובדים פה, לעזאזל?", הסתבר שהכל אצלהם כל כך מבולגן שלא ברור איך בכלל יש את מה שיש. כנראה ששנות החינוך שקיבלתי מגונן, המנהל התמידי שלי בפמי, עשו משהו – כי לא ברור לי איך ארגון יכול לחשוב אפילו על עבודה תקינה בלי נהלים מסודרים, בלי הדרכות לעובדים על התוכנה החדשה, בלי שאף אחד (מתוך בסך הכל שלושה רלבנטיים!) מבין עד הסוף איך המחלקה שלו עובדת.
בקיצור, אני שם לפחות עד קריסטמס, מנסה להשתלט על המצבורים, כותבת תרשימי זרימה, נהלים וחוברות הדרכה – וכמובן שלא יכולה שלא לנסות לייעל את תהליכי העבודה העקומים שלהם. עכשיו אני יכולה להוסיף לקורות החיים גם יועצת ארגונית :)י
והמסקנה: גם לעבוד זה ממש כמו לרכב על אופניים.
